<h1>סמ"ג עשין סימן ע"ד</h1>
<h2>דף נו:</h2>
וגרסינן בפרק הכונס (ב"ק נ"ו ב' ותו') שומר אבדה רבה אומר כשומר חנם דמי ופטור מגניבה ואבידה שהרי (אין) [איזו] הנאה הגיע[ה] לידו בזה ורב יוסף אמר כשומר שכר דמי מפני שעוסק במצוה ועל ידי כן פטור מליתן פרוטה לעני, ומכמה מצות עשה (ע"פ רמב"ם גזלה ואבדה פי"ג ה"י וע"ש) כל זמן שטורח בהשבתה וא"א לקיים שניהם וכיוצא בזה בכל מקום כל העוסק במצוה פטור מן המצוה, פסק רב צמח גאון וכן פסק רבינו יצחק שהלכה כרבה לגבי רב יוסף בכל התלמוד חוץ משדה עניין ומחצה (ב"ב קמ"ג ב'), ואל תאמר דווקא במה שנחלקו בב"ב פוסק שם התלמוד שאותם סימני שמועות דשדה עניין ומחצה באותה מסכתא הם כי גם בכל התלמוד הלכה כרבה כמו שאומר בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ד ב') והא קיימא לן הלכה כרבה ובהא אין הלכה כרשב"ג ואינו אומר והא קיימא לן בהא הלכה כרבה כמו שאומר על רשב"ג, ומה שאומר בפרק אין בין המודר (נדרים ל"ג ב') דכולי עלמא אית להו פרוטה דרב יוסף אי לאו משום שאין דבר זה מצוי ותדיר משם אין ראיה שיהא הלכה כרב יוסף שהרי גם רבה סובר שעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא שאינו נחשב שומר שכר בכך, ובפרק שבועות הדיינין (שבועות מ"ד א') גבי מחלוקת דרבי אליעזר ורבי עקיבא במלוה חבירו על המשכון שמעמיד רב יוסף ככולי עלמא ודרבה כתנאי היא ומעמיד רבה כר' אליעזר שהוא שמותי משמע שאין הלכה כרבה אין משם ראייה כי זהו לפי מה שאומר שם באותה סוגיא דלכולי עלמא לית להו דשמואל אבל רבה יאמר [ד]בדשמואל נחלקו ואין שייך כלל דברי רבי אליעזר ורבי עקיבא לדברי רבה ורב יוסף.
<h2>דף סה.</h2>
אמר רבי יוסי בר רבי חנינא (ב"מ י"א א') חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר, במה דברים אמורים בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן, אמר שמואל ועולא ורב אמי, אם היה עומד בצד שדהו ואמר יזכה לי שדי זכה בו (ע"פ לשון רמב"ם גזלה ואבדה פי"ז ה"ח) כמו שאומר במשנה (שם). ורבינו יצחק פירש דבעומד בצד שדהו אפילו לא אמר קנה דאי תקון רבנן דליקני כי לא אמר מאי הוי כמו שאומר התלמוד בפ"ק דב"מ (י' א') ומה שאומר במשנה (י"א א') היה עומד בתוך שדהו שאינה משתמרת ואמר זכתה לי שדי זכתה לו הוא הדין בלא אמר נמי אלא משום שהיה רוצה לשנות בסיפא בצבי רץ כדרכו דרך שדהו שאפילו אמר תזכה לי שדי לא אמר כלום שנה ברישא אמר זכתה לי שדי (שם תד"ה זכתה). ומתוך מסקנת ההלכות אשר שם למדנו שלשה חילוקים באינו עומד בצד שדהו שזכייתו שם מטעם שליחות, החילוק הראשון שאם היא חצר המשתמרת קונה (ב)כל דבר חוץ מגט מפני שחוב הוא לה ואין שייך שליחות בעל כרחה ולכך אומר בפרק הזורק (גיטין ע"ז ב') דאף במשתמרת צריך שתהא עומדת בצד חצרה, החילוק השני דחצר שאינה משתמרת אינה קונה (ב)שום דבר חוץ ממתנה דדעת אחרת מקנה לו אבל לא במציאה (י"א ב'), וחצר מהלכת אינו מועיל בכל דבר אפילו למתנה כמו שאומר שם (ב"מ ט' ב') גבי משוך בהמה זו וקני כלים שעליה. אבל בעומד בצד שדהו מועיל בכל דבר אפילו בגט שהוא בעל כרחה (י"א ב'). וכן ארבע אמות של אדם שהוא בצדן הרי אלו קונין לו ואם הגיע[ה] המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה, וחכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבון המוצאים זה עם זה, במה דברים אמורים בסימטא או בצידי רשות הרבים שאין הרבים דוחקין שם או בשדה שאין לו בעלים אבל העומד ברשות הרבים או תוך שדה של חבירו אין ארבע אמות קונות לו ואין קונה [שם] עד שמגיע מציאה לידו (רמב"ם שם וה"ט) כך מפרשין רב פפא ורב אשי (י' ב') מכח משנתינו דמסכת פאה (פ"ד מ"ג) ומכח משנתינו דראה את המציאה (ב"מ י' א'). מסקינן (י' ב') כדברי ריש לקיש ורבי יוחנן משום רבי ינאי, קטנה יש לה חצר ויש לה ארבע אמות וקטן אין לו חצר ואין לו ארבע אמות מפני שהחצר של קטנה מידה למדנו[ה] שכדרך שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה, שנאמר ונתן לה מכל מקום, וכשם שיש לה חצר לעניין גט כך יש לה חצר לעניין מציאה וארבע אמותיו של אדם כחצרו לעניין מציאה, אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך ששלוחו קונה לו כך תקנה לו חצרו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"י), ואף על גב דדרשינן נמי שם ובפרק מרובה (ב"ק ס"ד ב') ובפרק הזורק (גיטין ע"ז א') בידו אין לי אלא ידו גגו וחצרו וקרפיפו מניין ת"ל אם המצא תמצא מכל מקום יש לחלק שתמצא בכל מקום שתמצא משמע ואפילו ביד שלוחו, והקטן הואיל ואינו עושה שליח, שהרי בפסחים וגיטין שכתוב שם שליחות איש כתיב בעניין (קידושין מ"ב א' ורש"י ד"ה והא ע"ש), כך אין חצירו ולא ארבע אמות שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף קיג:</h2>
מצות עשה להשיב אבידה לישראל שנאמר השב תשיבם לאחיך (ע"פ רמב"ם גזלה ואבידה פי"א ה"א). ודרשינן במסכת ע"ז פ"ב (כ"ו ב') לכל אבידת אחיך לרבות [את] המשומד, הילכך אפילו היה הבעל אבידה רשע ואוכל נבילות לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב לו אבידתו, אבל אוכל נבילות להכעיס הרי הוא מין והמינין והאפיקורסין ועובדי עבודה זרה ומחללי שבתות בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה (רמב"ם שם ה"ב ע"ש). ובפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ג ב') תניא רבי פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם חייב להחזיר אבידת גוי עובד(י) עבודה זרה כאבידת ישראל. ובירושלמי דפרק הניזקין (גיטין דף ל"ג א') אמרינן שבכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום (לשון רמב"ם שם ה"ג). וכן מסיק רב כהנא בפרק הגוזל אחרון (שם) שטעות גוי עובד עבודה זרה מותר והוא שטעה מעצמו כיצד כגון שעשה הגוי חשבון וטעה וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר [לי] אני נותן לך אבל להטעותו אסור שמא נתכוון הגוי לבודקו ונמצא שם שמים מתחלל (עי' רמב"ם שם הל' ד'—ה' ובלח"מ). ובמעשה דרב אשי (שם ותד"ה הכי) שאמר לשמש שלו להביא ענבים בולטין חוץ לגדר אם הם של גוי שמע גוי אחד אמר אם של גוי הם וכי מותר הוא אמר ליה גוי לוקח הדמים ישראל אינו לוקח הדמים פירש רבינו יצחק שאמר לו האמת ולא לדחותו. כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גלויות אדום כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל להבד(י)ל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקב"ה שהוא אמת ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוים ולא להטעותם בשום עניין ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר (צפניה ג' י"ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית וכשיבא הקב"ה להושיעם יאמרו הגוים בדין עשה כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפיהם אבל אם יתנהגו עם הגוים ברמאות יאמרו ראו מה עשה הקב"ה שבחר לחלקו גנבים ורמאים ועוד כתוב (הושע ב' כ"ה) וזרעתיה לי בארץ כלום זורע אדם כור אחד אלא למצוא כמה כורים כך זורע הקב"ה [את] ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פ"ז ב') וכל זמן שהם מתנהגים בהן ברמאות מי ידבק בהם. והרי הקפיד הקב"ה על גזל הרשעים שנאמר (בראשית ו' י"א) ותמלא הארץ חמס. עוד אני מביא ראיה מירושלמי דפרק אלו מציאות (ב"מ דף ח' א') שאומר שם רבנין סבייאי זבנין חד כרי דחטין ואשכחן ביה צררא דזוזי והחזירום להם ואמרו הגוים בריך הוא א-לההון דיהודאי, וכיוצא בזה מספר שם מעשים הרבה מאבדת הגוים שהחזירום מפני קידוש השם.
<h2>דף קטו:</h2>
ואמרינן בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קט"ו ב') הניח אבידתו והחזיר אבידת חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור של חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו מאתים הניח [את] שלו והציל [את] של חבירו אין לו אלא שכרו שראוי לו ואם התנה בפני בית דין או שאמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו, [ו]אף על פי שעלה החמור שלו מאליו ולא נתעסק בו זכה במה שהתנה עמו (רמב"ם גזלה ואבדה פי"ב ה"ג ע"ש). ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו (ע"פ ה"ד שם). ובירושלמי גרסינן (שם דף ל"ב ב') תני הניח שלו להציל של חבירו ועלה של חבירו מאליו אין נזקק לו. ועוד משמע שם כשעלה שלו מאליו חזקתו שנתייאש ממנו והמוצאו זוכה בו. וכן אומר בפרק אלו מציאות (ל' ב') שאם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה מנה לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה ואם התנה עם הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שיפסיד והרש[ו]הו הרי זה נוטל ואם אין שם בית דין ולא בעלים שלו קודם (ע"פ המשך ה"ד שם). וכן אמרינן בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קט"ו א'—ב') ששנים שהיו באין בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדקה הכד של דבש וקודם שישפ(ו)ך הדבש לארץ שפך זה [את] יינו והציל [את] הדבש לתוך חביתו אין לו אלא שכרו הראוי לו (ע"פ ה"ה שם). ואין הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאומר שם (קי"ד ב') תנאי בית דין הוא שנוטל דמי יינו מתוך הדבש של חבירו, שהרי קורא אותו יחידאה בס"פ מרובה (פ"א ב'). ואם אמר לו אשפוך את ייני להציל את שלך ואתה נותן לי דמי ייני או שהתנה עמו בפני בית דין הרי זה חייב ליתן [לו], ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו הציל (ע"פ המשך ה"ה שם). [היה] זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדקה הכד של דבש ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל [לך] דבש בקנקנים שלי אלא על מנת שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים וקיבל עליו בעל הדבש ואמר לו הן הרי זה שיחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום (ע"פ ה"ו שם). וכן מי שברח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר [לו] העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם היה צייד ואמר לו בטל מצודתך והעבירני נותן [לו] מה שהתנה וכן כל כיוצא בזה (שם ה"ז). ומעשה באחד שנגנב ממנו ונדר מאה דינר לאחד שיעשה בהשבעת שדים שידע מי גנבו וכן עשה ולא רצה בעל הממון לפרוע הק' דינר וחייבו רבי יצחק לשלם כולם וכן כל כיוצא בזה וכן בעניין הרפואות דרך בני אדם לתת דמים מרובים ולא נאמר בזה ששיחק בו, כך כתב מורי רבינו יהודה.
<h2>דף קטז:</h2>
שיירא שחנתה במדבר ועמד גייס לטורפה ופסקו עם הגייס ממון ונתנו לו מחשבין [לפי] ממונם ואין מחשבין לפי נפשות, ואם שכרו תייר לפניהם להודיעם הדרך מחשבין שכרו לפי ממונם ולפי נפשות, שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות (רש"י), ולא ישנו ממנהג החמרים (ע"פ רמב"ם גזלה ואבדה פי"ב הי"א ע"פ ב"ק קט"ז ב' ורש"י) פירש רבינו שלמה שאם נהגו לתייר לפי ממון ולגייס לפי הנפשות עושים כן. רשאין החמרים להתנות ביניהם שכל איש שתאבד ממנו חמורו מבין השיירא מעמידין לו חמור אחר, ואם פשע בו ואבדה אין חייבין להעמיד לו (ע"פ רמב"ם שם הי"ב) אחר. ורשאין הספנים להתנות ביניהם שכל מי שתאבד ממנו ספינה מעמידין לו ספינה אחרת פשע בה ואבדה או שפירש למקום שאין הספינות הולכות בו באותו זמן אין חייבין להעמיד לו (שם הט"ו). ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון ואל ישנו ממנהג הספנים (שם הי"ד). ועקרי הלכות אלו בפרק הגוזל בתרא.
שיירא שהייתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה אם אינם יכולין להציל בעצמם ובא אחד מהם והציל הציל לעצמו ואם יכולין הם להציל בעצמם וקדם אחד מהם והציל אף על פי שאמר לעצמי אני מציל הרי זה מציל לאמצע, היו יכולין להציל על ידי הדחק כל המציל הציל לאמצע אא"כ אמר לעצמי אני מציל הרי זה הציל לעצמו שכיון ששמעוהו שאמר לעצמי אני מציל היה להם לדחוק עצמם ולהציל וכיון שיש בידם להציל ולא הצילו הרי נתייאשו הבעלים מן הכל (ע"פ רמב"ם גזלה ואבדה פי"ב הל' ח'—ט'). היו שני שותפין ואין יכולין להציל והציל אחד מהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הרי זה חלק מחבירו והציל לעצמו, וכן השוכר את הפועל להציל כל מה שהציל הרי הוא למשכיר ואם אמר לעצמי אני מציל הרי חזר בו מן השכירות וכל מה שיציל אחר שאומר כך הרי הוא שלו (ע"פ ה"י שם ע"ש ובראב"ד ובמ"מ) כך למדנו חלוקי ברייתא זו בפרק גוזל בתרא מדברי רמי בר חמא ורבא ורב אשי. ותניא בתוספתא (ב"מ פ"ח ה"ט) מחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו.
